פסק-דין בתיק עפ"ת 32042-06-12

ערעור על גזר דין של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אופיר), בתיק ת"ד 9123-07-11 מיום 7.5.12, לפיו הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות של גרימת נזק לרכוש או אדם, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, חוסר זהירות, לפי תקנה ג(21)(ג) לתקנות, ואי מתן זכות קדימה, לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 5.3.11 נהג המערער ברכב, מכיוון הר חברון לכניסה למיתר. בצומת הכניסה למיתר פנה שמאלה, וחסם דרכו של רכב פרטי, אשר הגיע לצומת ממול. כתוצאה מכך, התנגש הרכב המעורב בחזית רכב המערער, ולנהגת הרכב המעורב נגרמו שברים בסטריום, באגן, בברך ימין, בקרסול ימין, וקרעים בטחול.

בית משפט קמא גזר על המערער עונשים של פסילת רישיון נהיגה לשמונה חודשים, פסילה על תנאי, קנס והתחייבות.

בית משפט קמא סקר את חומרת פגיעותיה של נהגת הרכב המעורב, פגיעות אשר הותירו בגופה נזקים, שמחלקם תסבול כל חייה. הנהגת חזרה לעבודתה, אך עדיין סובלת מכאבים ומצליעה ברגלה, ונזקקת לתרופות לשיכוך כאבים.

מנגד, בחן בית משפט קמא את מצבו האישי של המערער, אדם נורמטיבי, ממפוני גוש קטיף, ובעל עבר תעבורתי שאינו מן המכבידים, הגם שאינו נקי.

בית משפט קמא בחן את הפסיקה הנוהגת בעבירות של תאונות דרכים אשר גרמו לחבלות במידת חומרה דומה, וקבע כי מתחם העונש ההולם בעבירות דומות, הינו בן שלושה חודשי פסילה לשנתיים, כנגזרת מהפגיעה הגופנית שנגרמה לנפגע התאונה, ובשים לב גם למידת הרשלנות המיוחסת לנאשם.

בשקלול כל אלה, החליט בית משפט קמא להשית על המערער את העונש הנ"ל.

ב"כ המערער טען בכתב הערעור כי מדובר בעונש חמור יתר על המידה, אשר לא שקל די הצורך את הודייתו המהירות של המערער, והחיסכון בזמן השיפוטי, כמו גם את החלמתה של הנהגת המעורבת שחזרה בינתיים לנהוג ולעבוד. ב"כ המערער הוסיף וטען בכתב הערעור, כי המערערת מקבלת טיפולים פיזיוטרפיים עקב בעיות גב מהעבר, ורק בשל ניהול הליכים מול חברת הביטוח, אין היא מוכנה להצהיר על מצבה הרפואי האמיתי. עוד נטען, כי לא נלקח בחשבון די הצורך עברו התעבורתי הקל של המערער, והיותו אגרונום, מקצוע המחייב אותו לעשות שימוש ברכב לצורך עבודתו. המערער עובד באזורים בהם אין תחבורה ציבורית, ועל כן הוא עלול לאבד את מקור פרנסתו.

המערער התייצב לדיון בערעור לבדו, וביקש לקיים את הדיון, למרות אי התייצבות בא כוחו, תוך שהוא מייצג את עצמו. הוא הפנה לפסיקה מקלה יותר בעבירות דומות, וטען לרשלנות תורמת של הנהגת המעורבת. לטענתו, בבית משפט קמא סוכם בין עורכי הדין שהוא יודה בכתב האישום כפי שהוא, אולם יטען לרשלנות תורמת, אך לא ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן.  עוד טען, כי מאז הפינוי מגוש קטיף היה מובטל, ורק לפני חצי שנה הצליח למצוא עבודה חלקית במקצועו. היות ולשדות החקלאיים לא קיימת תחבורה ציבורית, הוא עלול לאבד את מקור פרנסתו.

ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו, מדובר בענישה ברף התחתון של החומרה, נוכח רמת הרשלנות והנזק הרב שנגרם לנהגת הנפגעת.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

" כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות"

ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל מיום 26.1.11.

אין מדובר בעונש החורג ממתחם העונש ההולם, כפי שקבע בית משפט קמא. מידת הרשלנות המיוחסת למערער אינה מן הקלות, ולא הוכחה רשלנות תורמת של הנהגת המעורבת. בנוסף, לנהגת המעורבת נגרמו חבלות קשות כתוצאה מהתאונה. תוצאות התאונה הן שיקול משמעותי שיש להביאו בחשבון בשקילת העונש.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

ניתן והודע היום,  י"ט חשון תשע"ג, 04 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: